הקפוארה ובעצם כל האומנויות הינם ישויות בעלות יכולת סלקציה משלהם, הכנסות של חידושים אותנטיים ונאמנים לתמה המרכזית של האומנות ישומרו וחידושים לא אותנטיים יושלכו הצידה למרזבים ההיסטוריים שלה. האומנויות פועלות על פי חוק הברירה הטבעית ומושפעות על ידי גורמי לחץ חיצוניים ומגמות עולמיות, אך בניגוד לחוק הברירה הטבעית, אשר אינה תילאולוגית (מכוונת מטרה) האומנויות כן תילואולוגיות והן תמיד בעיצומו של תהליך זיקוק.
לאחרונה התחלתי לתרגל עם התלמידים שלי, בעקבות משחקים שראיתי ברשת של מסטרה קסיקי מקבוצת ארטה נגרה סיקוונציות של קדות(הפלות) המתורגלות באופן קואופרטיבי. בהם התלמידים מאפשרים אחד לשני לתרגל טכניקות כמו ציזורה, וינגטיבה ובנדה ומאפשרים ליריב גם להפוך עלינו את הטכניקות שלנו וכך אנו נכנסים לפלואו של טכניקות אגרסיביות במשחק קואופרטיבי. מה שג'יוג'יטסרוז אולי יקראו לו להתגלגל ברכות.
במעגל סופי השיעור תרגלנו בדיוק את זה, נוכחתי לראות שמה שהתחיל כתרגיל שמטרתו לשפר טכניקה, ביטחון עצמי וזרימה יש את הפוטנציאל להפוך למשחק עם מקצב וחיים משלו.
הקפוארה מתרחשת במעגל ומשוחקת לצלילי מוזיקה. ישנם מספר מקצבים שונים, כל מקצב מורה על סגנון משחק אחר. אם זה שיתופי, קרבי וכל מה שביניהם.
תוך כדי צפיה במעגל התרגול של תלמידי עלתה לי המחשבה שאולי כך נוצר משחק המיוג'יו שהמציא מסטרה סואסונה,(מקצב אולטרה שיתופי, סמי כאורוגרפי).
חדשנות אותנטית ולא אותנטית
לפני כעשרים שנה טרוניה קבועה שנשמעה על סגנון המשחק של קבוצתו של מסטרה סואסונה הייתה שאומנם התנועות יפות מאוד אך אין שיח, כל שחקן עסוק במעברים שלו מבלי להתחשב בשחקן שמולו. סגנון המיוג'יו שהמציא סואסונה שומר על הפלוריו היפה ובו בזמן מכריח את השחקנים להישאר קרוב וצמוד, והאופי הסמי כאורוגרפי מחייב את השחקנים לזוז בקונטקסט. וכך, אולי משהו שהתחיל כתרגיל הפך למקצב ומשחק. ואכן, בדיקה שערכתי בעקבות מחשבה זו הוכיחה שצדקתי. מסטרה סואסונה במקור אכן פיתח את המיוג'יו כתרגיל המדמה גרסא דינאמית יותר של משחק ה'ג'וגו די דנטרו' (משחק קרוב) של הקפוארה אנגולה על מנת ולהכריח את השחקנים לנוע בתוך הקונטקסט של המשחק. בסופו של דבר התרגיל הפך למקצב ומשחק. כיום ישנם ביקורות רבות על סגנון המשחק מקפואריסטים רבים הטוענים שהאופי הכמעט כיאורוגרפי של המיוג'יו מאבד מהספונטניות ומאלמנט הסכנה החיוניים לקפוארה אמיתית, עם זאת אי אפשר להתעלם המיופי והסגנון שבמשחק זה ומהשפעתו על עולם הקפוארה הרחב.
מסטרה בימבה - אבי הקפוארה המודרנית - לעומת זאת יצר את הקפוארה רג'יונל ואת מקצב הסאו בנטו גרנדי די רג'יונל לא כתרגיל שהפך למשחק, אלה מראש כמשחק, מקצב ואף כזרם חדש בקפוארה. לדעתו, הקפוארה הייתה צריכה לעבור שינוי מהיסוד ולא חידוד או דיוק בצורת תרגיל. הוא ספג ביקורת עצומה ממאסטרים בני זמנו אך השינויים שעשה באומנות עברו את מבחן ההיסטוריה והיום הקונצנזוס הוא שמסטרה בימבה הציל את הקפוארה מהכחדה.
מסטרה קמיזה ראש קבוצת אבאדה העולמית לאחרונה הוסיף כמו שעשה בימבה מנעד רחב של מקצבים/משחקים חדשים לתלמידי קבוצתו. אחד מהמקצבים/משחקים האלה הוא 'קפושדמה' (הלחמה של המילים קפוארה, שח ודמקה) בו על השחקנים לשחק קפוארה כשבמרכז המעגל נמצא לוח דמקה ועל השחקנים להזיז את הכלים בעזרת חלקי גופם תוך כדי תנועה ובלקיחת תורות.
רק החזק שורד
הקפוארה ובעצם כל האומנויות הינם ישויות בעלות יכולת סלקציה משלהם, הכנסות של חידושים אותנטיים ונאמנים לתמה המרכזית של האומנות ישומרו וחידושים לא אותנטיים יושלכו הצידה למרזבים ההיסטוריים שלה. האומנויות פועלות על פי חוק הברירה הטבעית הדרוויניסטית ומושפעות על ידי גורמי לחץ חיצוניים ומגמות עולמיות, אך בניגוד לחוק הברירה הטבעית, אשר אינה תילאולוגית (מכוונת מטרה) האומנויות כן תילואולוגיות והן תמיד בעיצומו של תהליך זיקוק.
מתמטיקה ואומנות
לאחרונה התחלתי -אחרי 26 שנים - של תרגול ולימוד אקסקלוסיבי של קפוארה, ללמוד ג'יוגיטסו ברזילאי מתוך מחשבה שהקפוארה הינה אומנות לחימה המשוחקת כמעט תמיד על הציר שבין הקרב והריקוד ולעיתים רחוקות בלבד מגיעה לקצותיו, ואם קפואריסט רוצה לחוש בנוחות המירבית באמצע הציר עליו (לאחר מספר שנים לא מבוטל באמצע) להכיר את הקצוות. הלחימה המוחלטת והריקוד המוחלט. לאחר כמה חודשים של תרגול ג'יוג'יטסו התחלתי להבין את המשיכה העצומה שיש לאומנות זו בימים אלה. היא פרקטית לחלוטין ובו בזמן אלגנטית באותה צורה בה משוואה מתמטית יכולה להיות אלגנטית. קפוארה מהעבר השני, גם כן אלגנטית אך הקשר בינה לבין מתמטיקה ומשוואות רחוק כמו הקשר בין חתול לאופניים. הקפוארה היא יותר כמו ציור יפיפה מטרתה היא אניגמטית ומשנה צורה אך היא מניעה את הנשמה להתרגשות ואתה יודע, כמו שאתה יודע לגבי כל האומנויות, שהעולם היה מקום קר, מנוכר ומשעמם בלי הקסם שלהם.
מה שברצוני לומר הוא, שבאומנות לחימה כמו ג'יוג'יטסו אין הרבה מקום למחשבה לגבי מטרתה. כל מורה לג'יוג'יטסו שתשאל ייתן לך תשובה דומה לגבי מטרתה. תשאל מאה מאסטרים לקפוארה מה מטרת הקפוארה ותקבל מאה וחמישים תשובות שונות. בקפוארה חופש רב לחקר ושיח לגבי מטרתה הסופית והיא מכילה ומאפשרת חופש זה - עד לגבול מסויים.
אז מה היא המטרה הסופית של הקפוארה לפי דעתי?
מטרתה הסופית של הקפוארה קשורה בסיבה למה חידושים מסוימים מתקבלים ואחרים נעלמים. מטרתה הסופית של הקפוארה להיות תרגול ומראה למציאות. החיים הם לא רק קרב, אי אפשר ולא כדאי לחיות אותם במצב תמידי של לחימה. מהעבר השני הם לא רק ריקוד ואי אפשר לחיות אותם תמיד על הביט. הם מורכבים, מפותלים מלאים בשאלות לא פתורות ובאיזורים אפורים, מטרתם גם כן לוטה בערפל ומשנה צורה עבורינו מתקופה לתקופה ובגלל זה הקפוארה נקראת משחק. האומנות של לחיות מאלצת אותנו לשחק עם הניגודים ושואפת לתמרן בחחכמה וחן בין כל המרכיבים השונים של עולמו הפנימי והחיצוני אלה השיתופיים ואלה האלימים, הזורמים והקשים, האינדיווידואלים והקומונלים, האנוכיים והאלטרואיסטים, החינניים והמכוערים. הקפואריסט מכיר במורכבות זו ונמצא בחיפוש תמידי אחר הדרך האולטימטיבית ליישב אותה.
