תיאוריות "ההתעלות שבריצה" טוענת שהסיבה בגללה חלק גדול מהאצנים למרחקים ארוכים מרגישים תחושת התעלות לאחר ריצה קשורה בהתפתחות האבולוציונית שלנו כיצורים.
לפני מאות אלפי שנים מוחנו הפך גדול יותר וכתוצאה מכך נדרשנו לכמויות גדולות יותר של אוכל ובעיקר בשר. על פי חוקרי תיאוריית "ההתעלות שבריצה" טכניקת הצייד היעילה ביותר עבור בני האדם דאז הייתה התשה. בריצות לטווחים קצרים לא היה לנו סיכוי להדביק חיות כמו צבאים או זברות לא לדבר על טורפים אחרים כמו נמרים או צ'יטות, אך ריצות למרחקים ארוכים כבר היו סיפור אחר לגמרי. התפתחויות גופניות נוספות אשר התרחשו אצלנו אפשרו לגופנו לספוג את הזעזועים הכרוכים בריצה זקופה, אך בעיקר היכולת שלנו להומאוסטזיס - וויסות חום הגוף שלנו שנעשית בצורת הזעה וקירור והיכולת לעשות זאת תוך כדי תנועה נתנו לנו יתרון משמעותי על חיות בר אחרות אשר אינן מזיעות ,אלה כמו כלבים, מקררות עצמם דרך הפה בתהליך הנקרא הלחתה. תהליך זה אינו יכול להעשות בצורה טובה תוך כדי תנועה אלה במנוחה. אם במהלך ציד ארוך החיה לא עוצרת על מנת ולקרר עצמה היא מגבריה את סיכויה למכת חום וכתוצאה מכך מוות.
צייד מסוג זה יכל להמשך שעות ארוכות או אפילו ימים ודרש כנראה סבל פיזי רב עבור אותם ציידים. גם כן, אם הצייד היה מסתיים ללא הצלחה, אובדן אנרגיה כה גדול ללא תשואה לבטח היה מסכן חיים. אם כן, מדוע אותם ציידים היו לוקחים על עצמם סיכון ומאמץ כה רב?
אפשר להניח כי הציידים שקיבלו פידבק חיובי ממוחם וקיבלו תחושות של הנאה והתעלות מהמאמץ הפיזי הם אלו שגם החזיקו מעמד לאורך זמן רב יותר והם אלו שסיימו צייד עם תשואה והם אלו ששרדו לאורך יותר שנים ואלו שהצליחו להתרבות ולהמשיך את שושלתם.
הצייד בניגוד לריצה למרחקים ארוכים לא רק שדרש כושר גופני מעולה, אלה גם שיפור ושכלול של מגוון יכולות כמו גששות, ניווט וקליעה. יש להניח שאותם ציידים התייחסו ליכולות אלו ברצינות רבה שהרי עצם הישרדותם הייתה תלויה ביכולות אלו. אין ספק אם כך, שגם אלו שהפיקו הנאה ותחושת ערך עצמי גבוהה משימוש ושיפור יכולות אלו, הגדילו את אחוזי הצלחתם. יש להניח שציידים אלו נהנו ממהלך הציד כמו שאנו היום נהנים ממשחקי ספורט תחרותי שדורשים מאיתנו כושר גופני גבוה ויכולות גופניות מוטוריות ומנטליות שונות בהתאם לסוג הספורט. ההבדל בין אבותינו הציידים לספורטאים בני ימינו הוא בעיקר שאותם הציידים שיחקו במשחק מסוכן, וזו היא בדיוק הקפוארה, משחק מסוכן."jogo perigoso". כמובן ישנם משחקים מסוכנים נוספים כמו הוקי, רוגבי או לחימה משולבת. הקפוארה שונה ממשחקים אלו בכך שהיא משחק מסוכן אך גם כן משחק מאוד אלגנטי. משחק הקפוארה דורש משחקניה יכולות פיזיות ברמות הגבוהות ביותר ויכולות תגובה ולחימה שלא נופלות משום אומנות לחימה אחרת אך הקפוארה עושה את כל זאת בשאיפה לשמור על שלמות הגוף של השחקן, זה לא שהקפואריסט אינו מכוון את התקפותיו אל עבר גופו או ראשו של יריבו ( כמו שחושבים הרבה לא קפואריסטים) הקפואריסט לומד לזוז מהדרך של ההתקפות ובכך לשמור על שלמות גופו שלו ושל יריבו וגם על מנת לאפשר את המשך הדיאלוג הפיזי.
מהבחינה הזו הקפוארה של ימינו, לדעתי מתקדמת יותר, נאורה יותר. זוהי אומנות השייכת לעתיד, היא מכבדת את מסורות העבר ואת יצר האלימות הטמון בתוכינו אך היא גם מסתכלת אל עבר עתיד בו נוכל לתרגל ולפרוק יכולות אלו מבלי לנהוג באלימות אמיתית אחד כלפי השני. כמובן, גם הקפוארה לעיתים גולשת לאלימות ולפציעות אך זוהי אינה המטרה הסופית של הקפוארה, מקרים אלו לדעתי הינם מעידות רגעיות, אלו מקרים יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.